רבי יצחק מנישכיז
בנו וממלא מקומו של הצדיק רבי מרדכי מנישכיז, כבר בימי נעוריו נראה כאיש פלא וזכה להערצת רבים. הוא סיפר על עצמו כשנה לפני פטירתו שבימי שחרותו קל היה לו לעבוד את ה' ביתר שלמות כי כחותיו אז היו שלמים יותר. עבודתו היתה בדרך הדבקות ובשבח תפילתו מרבים לספר בקרב החסידים כשם שהאגדה החסידית מרבה לתאר את הליכותיו בקודש זכה להאריך ימית כשמונים שנה. ואלפי חסידים נהרו אליו לקבל את ברכתו ולשמוע את דברי תורתו. חלק מדבריו על התורה, תהלים ומועדים כונס בספרו "תולדות יצחק" שיצא לאור בשנת תרכ"ח ע"י ר' יצחק לנדאמ מי שכינס גם עשרות ספורים עליו וקצת ממכתביו בספר "זכרון טוב". ר' יצחק נפטר ביום כ"א שבט תרכ"ח ולא השאיר בנים אחריו.
 
 
למה התחילה התורה באות ב'
אותיות בית וכף יראה פנימית את השמים ואת הארץ הארץ היא בחי' מלכות כדכתיב; והארץ הדום רגלי. ואי' בזוה"ק והארץ אזכר -דא דוד מלכא משיחא. ועוד' בי כל בשמים ובארץ וּמלכותו בכל משלה, שבכל דבר ממשיך חיות אלקית. שמים הוא מדת ת"ת, כי שמים אותיות אש ומים, הוא אהבה ויראה, וזוהי מדתו של יעקב. כי אברהם המשיך מדת אהבה, יצחק המשיך מדת יראה ויעקב היה מקשר שתי המדות ביחד במדתו שהיא ת"ת. אברהם הנא מרכבה ליוּ"ד ויצחק הוא מרכבה לה"א ראשונה ויעקב מרכבה לוא"ו. וא"ו עולה אח"ד ,ובזה הי מקשר אותם. וזהו ויעקב איש תם יושב אוהלים; שני אוהלים. ודוד מלכא משיחא היא מרכבה לה"א תתאה בחי' מלכות. וכשאדם מקבל ע"ע מלכותו ית' באמת אזי מקשר ומייחד אותיות ו"ה כי אמת מדתו של יעקב ע"ד תתן אמת ליעקב, וזהו את השמים ואת הארץ שמקשר וא"ו שהיא מדת תפארת עם ה"א שהיא מלכות ונעשה השם שלם.
ועוד יש ליתן טעם לפתיחת התוה"ק בבי"ת ולא באלף שהוא ראש לכל האותיות. כי אל"ף אותיות פלא לשון העלם ורומז לפלא העליון. ואם היתה ההתה"ק מתחלת באל"ף לא היו יכולים לקבל אור הגדול אשר בהתורה, ולכן מתחלת בבי"ת המורה על חכמה להורות שהשי"ת נתן לנו התוה"ק בחכמה נפלאה, כדי שנוכל לקבל אור התוה"ק.
ועוד יש ליתן טעם על פתיחת התוה"ק בבי"ת ולא באל"ף; כי ידוע שיש יראה תתאה ויראה עילאה, ולא יוכל לבוא ליראה העילאה כ"א כשיהיה לו מקודם יראה תתאה. וע"ז מורה בראשית אותיות ב' ראשית, כי ראשית מורה על יראה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה, ורומז שצריך האדם להיות לו ב' היראות; היינו יראה תתאה ומזה יוכל לבוא ליראה עילאה. וכאשר כן יעשה אז יוכל לחבר יחד השמים והארץ, כי שמים רומז ליראה עילאה וארץ רומזת ליראה תתאה. וזהו את השמים ואת הארץ, וצ"ל כאשר יהיו לו ב' היראות הנ"ל יוכל לחבר יחד השמים והארץ.
ועוד יש ליתן טעם על פתיחת התוה"ק בבי"ת כי תמוּנת ב' היא שלשה ווי"ן, שהם מספר ח"י להורות שכל החיות של כל הנבראים כדלם הוּא רק ע"י שנתן בהם הקב"ה בראשית הבריאה את אותה החיות וזולתו אין להם שום מציאות ושוּם תקומה החיות לדורות עולם, כמ"ש ומלכותו בכל משלה.
עוד יש לרמז כי ב הוא תמונת וא"ו דל"ת. וידוע שדל"ת הוּא מלכות ויראה תתאה היא במלכות ויראה עילאה היא בבינה. ודל"ת הוא לשון פתח ודלת, להורות שיראה תתאה הוא פתח ודלת לכנוס על ידה ביראה עילאה, כמ"ש פתחו לי שערי צדק, וצדק איהי מלכות כנוֹדע. והנה בי"ת רומז לחכמה, וכתיב בהכמה יבנה בי"ת, ואוריית' מחכמה עילאה נפקת. וא"ו הוא מספר אח"ד ורומז לתפארת. ונרמז בזה שהמחשבה הקדומה היתה שהתבונן חקב"ה במדת בינה שהוא לשוֹן עונג ושעשועים, בהחענוג שיקובל לפניו ית' במה שיקימו ישראל את התורה דנפקת מחכמה עילאה ויעשו המצות לשם מי שאמר ונעשה רצונו ויתאחדו ישראל לאחד יחיד ומיוחד ב"ה. ועל ידי זה תתפאר בם השכינה הקדוֹשה, כמ'ש ישראל אשר בך אתפאר. וזה רמוז בחכמה,בינה התפארת הנרמזים בבי"ת שהוא תמוּנת וא"ו דל"ת כנזכר.
עור נרמז בבי"ת של בראשית, בהקדם פירש הפסוּק ויהי ערב ויהי בוקר. דקשה דהו"ל להקדים בוקר לערב, כי ע"י בריאת האוד היה בוקר שהוא יום מתחילה? אכן הרמז בזה; כי ערב יש לו שני פירושים
א' לשון עריבוּת ומתיקות, ב' לשון ערבוב, כי בלימוד התוה"ק יש אלו ב' בחי'; א' הלימוד שאינוֹ בבהירות אבל הוא בערבוב הדעת אמנם וכולים להגיע מלימוד זה ללימוד שהוא כהוגן שהוא בחינת עריבוּת ומתיקות. והנה בוקר הוא לשון בהירות של צפרא לרמז שגם לימוד הפשוט של בחינה הפתוחה הוא ג"כ הביב לפניו ית' כי יבולים להגיע על ידו ללימוד הראוּי כמארז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכן כתיב תחילה ערב קודם בוקר. ועל שתי בחינות הללו הנרמזים בתיבת ערב בא עליהם הרמז בפתיחת התוה"ק בביית לרמו על ב' בחי' הנ"ל
עוד יש ליתן טעם לפתיחת חתוה"ק בבי"ת רומז לשני עדים שצריכים להיות לאות תמיד על האדם, והם מילה ותפילין בחול, ובשבת קודש אות שבת ואות מילה כידוע. ועפי"ז יבואר הפסוק עפ"י שנים עדים יקום דבר - שנים עדים הם שנים הנזכרים. דבר נקרא מדת המלכות, שהנהגתה בתחתונים והוא לשון דבר אחד לדור, לשון הנהגה. ורצ"ל שעי"ז יכולים לזכות למדת המלכות. וזהו פי' הפסוק בכאן; בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ב' רומז לשני העדים הנזכרים, ראשית רומז לחכמה עליונה הנקרא ראשית חכמה ,רומז שעי"ז זוכין להשיג בחי' חכמה. ואז זוכין להיות בחי' מלכות כדאי' בזוה"ק; אבא יסד ברתא. וגם מחמת שידושׁ כי בת נוטלת עישור נכסים רצ"ל שמקבלת מכל הספירות שלמעלה ממנה. ולכן ע"י שמשיגים בחי' חכמה זוכין להיות בחי' מלכות, ונרמזה בתיבת הארץ שהיא מלכות. וידוע דכל היכא דכתיב אלהים במעשה בראשית איהי בינה דאקרי אלהים חיים. וזהו שכתב ברא אלהים את השמים, שמים איהי תפארת רומז לאומרם בזוה"ק אימא יסדא ברא, אימא היא ה"א ראשונה, בינה ברא הוא וא"ו תפארת שמים. וזה נרמז בפסוק כונן שמים בתבונה. כדאי' בתיקונים. ואת הארץ וא"ת רומז לאותיות התוה"ק הנכללים מאל"ף ועד תי"ו, רצ"ל אם אדם לומד התורה אפילו שלא לשמה והוא בחי' ארציות. וזהו ואת הארץ. עכ"ז חביב לפני הקב"ה שעי"ז יכול לבוא למוחין דגדלות לבחי' בינה. וזהו ברא אלקים הרומז לבינה. תולדות יצחק בראשית.
 
 
ואהבת לרער כמור
ואהבת לרער כמוך -- אזהרה לאדם אם רואה מדה מגונה בחברו לא ישנאהו בלבבו וידע נאמנה כי מה שנזדמן לו לראות דבר זה הוא כדי שיזכור להבחין בעצמו שבודאי יש בו בעצמו ג"כ מדה מגונה ההיא, כמו שרואים בתוך מראה. וממילא, למה ישנא את חברו כיון שההא עצמו אינו טוב ממנו. וזהו ואהבת לרעך כי תדע שהוא כמוך ואיש גרוע ממך והרי הגיעה לך טובה על ידו שנזכרת את חסרונך בראותך שהוא כמוהו - כמוך. וכשיתקן האדם את עצמו מן מדה מגוּנה ההיא בזה תגיע תועלת גם לחברו. יען כי כל ישראל יש להם שורש א' למעלה ראש. וגם אמרו רבותינו ז"ל כל ישראל ערבים זה לזה.
וזהו ואהבת לרעך כמוך, רצ"ל, במה שאתה עושה טובה לעצמך בזה שתתקן את מעשיך בזה גם כן תקיים אהבת רעים, כי זהו ג"כ טובת חברך מצד שכל ישראל ערבים זה לזה.
עוד י"ל דעלך סני לחברך לא תעביד; פי' כמו שאין אתה רוצה שיעשה חברך דבר שלא כהוגן שעל ידי דבר ההוא יהיה שנוא עליך כיון שעל ידי מעשהו יגיע הפגם גם לך מצד הערבות כנ"ל כן תראה שלא תעביד אתה דבר שלא כהוגן שישנא אותר חברך ע"י זה. שם קדושים.
 
עבדים לה'
אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא -- הכוונה בזה שמלכותו ית' היתה גם בטרם בריאת העולם אבל רק בהסתר ובהעלם, אבל לעת נעשה בחפצו כל היינו בריאת העולם וקבלת התורה שבשבילה נברא העולם אזי מלך שמו נקרא היינו בפי כל הבריות ונתגלה כבוד מלכותו ית' בכל העולם.
וזוהי כוונת הפסוק בי אדני רצ"ל שבנ"י אומרים להקב"ה בי אדני אדנותך ומלכותך תלויים בי, כי אין מלך בלא עם, ואנחנו ישראל עם קדושו המקיימים תורתו ומצוותיו ית' ולכן אנו מבקשים ידבר נא עבדך, נא לשון בקשה, רצ"ל שבנ"י מבקשים זאת מהקב"ה שיהיו נקראים עבדים למקום מאחר שמלכותך תלויה בנוּ. ואע"פ שבאמת הלא יש להקב"ה כמה מלאכים שרפים ואופנים וחיות הקורש עד אין שיעור וערך המהללים ומשבחים ומפארים אותו, ולבאורה אין זה כבודוֹ אשר אנו בני אדם יהיו נקראים עבדים למלך גדול ונורא כזה עד"מ כשבא לפני מלך גדול אדם נבזה ושפל ובבגדים קרועים ומבקש להיות עבד למלד בוודאי אין לך העזה גדולה מזו כי הלא יש לו למלך כמה שרים ונכבדים המשמשים אותו ובאם יוודע הדבר הזה לפני השרים היושבים לפני המלך יתחייב ראשו למלך ע"כ מבקש מהמלך שלא יוודע הדבר כ"א אל המלך לבדו מחמת יראתו מפני שריו ועבדיו. וכן אנחנו בנ"י מבקשים ממנו ית' ידבר נא עבדך פ" בקשתנו זאת שאנו מבקשים להיות נקראים עבדיך יכנסו הדברים רק באזניך כדי שלא יהיה קטרוג עלינו מחמת שיש לך כמה מלאכים ושרפים כנ"ל המשמשים אותך ואין זה כבודך, ועכ"ז אנו מבקשים זאת מאתך על שמלכותך תלויה בנו בקיוץ תורתך הק'. וזהו נרמז ביו"ד של באזנ"י הרומז לחכמה חכמה אותיות כ"ח מ"ה, מ"ה הוא שם הוי"ה ב"ה וב"ש במילואו ושם זה הוא ביטול כל המקטריגים ומסטינים, וכדכתיב והחכמה מאין תמצא, רצ"ל שאם האדם הוא בחי' אין אז אין יכולים הדינים לשרות עליו. וישראל עלו במחשבה אותיות חש"ב מ"ה. כי עיקר בריאת העולם כדי שיקבלו ישראל התורה ולזה אנו מבקשים זאת מהקב"ה שנהיה במדרגה זו להיות נקראים עבדים אליו ע"י קיום התורה והמצוות ועי"ז יתבטלו כל המקטריגים והמסטינים מעלינו. שם ויגש.
 
כלי
התורה מסיימת לעיני כל' ישראל ר"ת כלי שצריך אדם לעשות עצמו כלי מוכן לקבל תורה. שם בראשית.
 
 
מתוֹך סדר המסעות
ואלה מסעיהם -- ואל"ה הוא מספר מ"ב רומז למ"ב מסעות הקדושות שיש לרמז בהם ענינים נשגבים מאוד;
ויסעו ב"י מרעמסס ויחנו בסוכות - סוכות לשון סכך רמז שהקב"ה היה מסכך עליהם כאמא המסככת על בניה להגן עליהם מפני החיצונים ומפני המסטינים ומקטריגים רח"ל.
ויסעו מסוכות ויחנו באתם -- באת"ם אותיות א"ב ת"ם היינו שהלכו בתמימות עם אביהם שבשמים ולזה היה מסכך עליהם והיה מצילם מכל רע.
ויסעו מאתם וגוֹ' ויחנו לפני מגדול -- מגדול רומז למוחין דגדלוּת, לפי שקודם שהיה להם מוחין דגדלות לא היתה להם מסירת נפש ולא רצה הים להיקרע לפניהם ואחר שהיה להם מס"נ נקרע הים לפניהם כמו שארז"ל כדאי היא האמונה שהאמינו בי וזכות אבותיהם, שיקרע הים לפניהם וזהו ויהנו לפני מגדול לפני פי' קודם שהיו להם מוחין דגדלות היתה חנייתם שם ולא יכלו ליסע משם.
 
ויסעו מפני החירות וגו' ויחנו במרה -- יש לרמז כי במרה כתיב ויורהו ה' עץ, רומז לתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה לשמה, ולהיפוך לעוברים עליה, ועי"ז וימתקו המים, מים הם חסדים רומז שע"י שהיו לומרים את התורה לשמה, עי"ז היתה עליה גם להתורה שלא לשמה. ועל ידי זה המשיכו חסדים טובים על ישראל.
ויסעו ממרה ויבואו אלימה וגו' ויחנו שם .יש לדייק הול"ל ויבואו לאילים? ויש לרמז כי אילימה אותיות אלי"ם י"ה רצ"ל שע"י לימוד התוה"ק עשו התחברות ה"א תתאה ליו"ד ונעשה השם שלם. ולכן נתן להם הקב"ה י"ב עינות מים הרומזים לחסדים כדי שיוכלו להשפיע כל טוב על ישראל.
ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף -- היינו שהגיעו למוחין דגדלות והיה להם מס"נ לעבור דרך ים סוף.
 
ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין -- אותיות סנ"י, רומז שע"י מס"נ זכו לקבל את התורה מהר סיני שירדה משם שנאה לאוה"ע.
ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה -- רומז שע"י קבלת התורה נתעוררה אהבתם להקב"ה.
ויסעו מדפקה ויחנו באלוש -- אלוש אותיות אל וא"ו שי"ן, א"ל הוא שם החסד כדכתיב חסד אל כל היום, וא"ו הוא המשכה, שי"ן יש לה ג' ראשין, רומז לתלת אבהן קדישין. יאמר שע"י זכות אבות הק' וע"י דפיקת לבם להשי"ת זכו להמשיך חסדים טובים והשפעות טובות על כ"י.
ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים --אחז"ל למה נקרא שמה רפידים? שרפו ידיהם מד"ת. וזה היה מחמת רוב הטובה שהשפיע להם הקב"ה. ולזה ויסעו מאלוש מחמת הטובות שהיו להם באלוש חנו ברפידים היינו שרפו ידיהם בד"ת ועי"ז לא היו יכולים להמשיך חסדים טובים על ישראל.
ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני -- כיון שראו שלא יכלו להמשיך חסדים טובים על ישראל לזה נסעו משם ויחנו במדבר סיני, לקבל פנימיות התורה, ועי"ז חזר כוחם שיכלו להמשיך חסדים טובים והשפעות טובות על כ"י. שם מסעי.(עד כאן עלה בידי להעתיק וּבספרוֹ יש על כל שאר המסעוֹת)
 
מסירותו לצדקה
מעות חיטין היה שולח לכמה עיירות, אפילו לעיר בילסק שהיא רחוקה מאוד מפה. בשנים קדמוניות היה כותב בעצמו את סדר הצדקה שהיה נותן כגון זה ב"ה פ' בהעלותך כ' רו"כ ס"ג רו"כ וכו' פ' ויגש כ ד רו"כ ק"ה רו"כ וכף ובאמצע פנקסו נמצא ג"כ מעט מה שנרשם בכ"י משמשו בפקודתו לעיניו משנת תרכ"ו והלאה התחילו לכתוב בפנקס אחר כסגנון הנ"ל סדר המעות בלי שמות המקבלים מאז פסק מלכתוב בכתב ידו אבל כתבו במקום אחר שם המקבל הצדקה ומספר כמה קיבל עד רובל. פחות מזה היה נותן מכיס של צדקה שהיו מניחין בו כ"פ בשוּע איזה רובל מעות קטנים ולא היה נרשם רק היו רושמין כמה מניחין לכיס של צדקה. הוא היה מדקדק ומחשב הס"ה של השבוע והיה רואה בפנקס בפרוטרוט כמה נתן לאורח פלוני, כשהיה בשבוּע פלוני וכמה ליתן לו עכשיו. וכן לקרוביו והיה מדקדק שלא להוסיף ושלא לגרוע מהשיעור שנראה בעיניו ליחן לו בפי בא תרכ"ז רשם עוד בכתיבת יד קדשו איזה פרטי צדקה בפנקס הפרוטרוט הנזכר. ואח"כ בשנת תרכ"ח בהתגבר עליו חולשתו; בפ' בשלח בעשרה ימים קודם הסתלקותו בשכבו על מטתו פ"א ציוה להגיש לפניו פנקס הפרוטרוט וכתב בו רושם הצדקה בלשון זו פ' בשלח ז' רו"כ ובשורה השניה לכיס ה' רו"כ ר"ל לכיס של צדקה והפצירו בו הנה מרן אין בו כח יכתוב אחר לעיניו, ואמר שיש לו טעם בזה שרוצה לכתוב בעצמו. יותר לא כתב, אבל ציוה לאחר לכתוב צדקת אותה שבוע וכן צדקת שבוע של פ' יתרו עד יום האחרון שלא פסק מלדבר בצדקה שהיה מצווה ליתן בשבוע יתרו לא נרשמה עוד ב"צעטל" פנקס הסך הכל כי ביום חעש"ק בו נסתלק נרו של עולם והיה רגיל להלוות לאנשי עירנו בגמילת חסד עד חמשים רובל לאחד, והיו משלמים לאחדים עד רובל א' לשבוע כאו"א כפי הלוואתו ליד הצדקה שהיה מחלק לעניי העיר. וגם על תלמוד תורה לבני עניים וגם על נרות לעניים על שבת, וגם לחם לעניי העיר בכל שבוע בשנות היוקר והיה עולה ערך עשרים רובל לשבוע בעירנו לבד, הלא מצער הוא מלבד הלחם שהיה משלם עבורו להאופה ערך עשרה רובל לשבוע מלבד על יום טוב בימים הראשונים וגם על ימים האחרונים של יו"ט. וכן בחנוכה ופורים היה עולה כל "צעטיל" בערך חמשים רובל בעירנו לבד מלבד שאר דברים שהיו דרך ידו ודרך יד אחרים כגון להכנסת כלה וכל מין מצוה שהיה בעיר לא היתה אחת שלא היה לו חלק בה רובה ככולה, הוא רצה לזכות את אנשי העיר ג"כ שיסייעו בעשיית המצוות, אבל רוב המצוות עשה אותם לבדו היה רגיל לפקח בעצמו כ"פ בשנה על פוסקי הצדקה של תוך העיר היה יושב בעצמו ומחשם בדיוק גדול סך ה"צעטל" של צדקה שצריך לחלק על שבת או יו"ט והיתה זו אצלו עבודה גדולה. הוא ז"ל היה רושם בידו הקדושה על השולחן בטיט לבן בחשבון הישן של רישומי קוים ועגולים והגם שהיה מאחר עי"ז זמן התפלה לפרקים לא חשש לזה. פעם אחת מנה מעות ליתנם לצדקה וביקשנו מי שעבד אצלו הנה אין למרן כח אמנה אני בפניו ואמר אמנה בעצמי כי מצוה בו יותר מבשלוחוֹ וסיים מצוות ה' ברה מאירת עינים כי ע"י עשיית המצוה משיגות העינים אור חדש רוחני. זכרון טוב צדקה.